<h1>הרוקח סימן שכ"ט</h1>
<h2>דף לח:</h2>
זית קטן מאגוז, כדמשמע במסכת שבת בשילהי המוציא יין [דף פא]. אבל נראה דכזית גדול בעינן כדאמרינן בפרק כיצד מברכין גבי ר' יוחנן אכל כזית מליח. וכן משמע בכריתות בפרק אמרו (דף לט) [דף יד].
<h2>דף לט:</h2>
בפ' כיצד מברכין קיימא לן הביאו לפניו פתיתין ושלימים מברך על השלימין. פרוסה של חיטין ושלימה של שעורין מניח של שעורין שלימה ובוצע פרוסה של חיטין, על הטוב מברך. ואם יש לאדם שני חצאי לחם יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כמו שלם, אפי' בשבת כדמשמע בעירובין בפ' חלון (דף פא) תופרה בקיסם ולא ידיע תיפרה דינו כשלם. בפ' שלשה שאכלו בעל הבית בוצע, ואין לו לבצוע יותר מדאי דמיחזי כרעבתנותא כדמשמע בפרק כיצד מברכין, אך בשבת וביום טוב יבצע גדול מאד כר' זירא. ירושלמי בפ' כיצד מברכין רב הוה קצי הוה טעים בשמאליה ומפלג בימיניה.
<h2>דף מ.</h2>
אין להפסיק בין ברכת המוציא לאכילתו אמר רב טול כרוך טול כרוך אין צריך לברך שצורך אכילה אינה הפסקה. וכן הביאו מלח או ליפתן או גביל לתורי. אבל אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו צריך לברך המוציא פעם שנית. אבל אם אכל הבוצע מעט והסיחו הא נפקי כולהו כדמשמע בשילהי בכל מערבין דאי יהבי לינוקא נפקי. כענין זה בשחיטה וכיסוי כדאמרי' בפ' כסוי הדם. וכן במסכ' מנחות (דף לו) סח בין תפלה לתפלה. ואם אמר המברך קבל המוציא קודם שאכל אינו הפסקה.
<h2>דף מא.</h2>
ברכות הקודמות ברכת המוציא קודמת לברכת מיני מזונות. מיני מזונות לבורא פרי העץ. פרי העץ לבורא פרי האדמה. פרי האדמה לברכת שהכל. לפי שאין ברכותיהן שוות. אבל ברכותיהן שוות המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ארץ חטה ושעורה מברך אפי' על פרוסה של חיטין ופוטר את של שעורין. ענבים ותאנים ורמונים וזתים מברך על הענבים ופוטר את כולן. ארץ זית קודם לענבים. תאנים ורמונים מברך על התאנים שהם שניים לארץ. באו לפניו פירות וירקות מברך בורא פרי העץ ואחר כך בורא פרי האדמה ואחר כך שהכל. בא לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים מברך עצי בשמים ואחר כך עשבי בשמים. אתרוג וזית מברך על מין שבעה ופוטר האחר. כל שברכה לפניו שהכל מברך לאחריו בורא נפשות רבות וחסרונן. ענבים ותאנים זתים ותמרים פרי העץ. ולאחריהם על העץ ועל פרי העץ. כל פירות לבד מז' המינין מברך על החביב לו. כל הברכות שהן סומך דברים צריך לומר מעין חתימתה סמוך לחתימתה. כל הברכות כולן אין חותמין בשתים חוץ ממקדש השבת וישראל והזמנים.
<h2>דף מב.</h2>
בפ' כיצד מברכין היו יושבין שלא קבעו סעודה כל אחד מברך לעצמו הסיבו אחד מברך לכולם. בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי ואינם מכוונים לשמוע. ואם אמר תשמעו ואל תאכלו אז יוצאין בברכתו. מים בסעודה או שכר או דבש או שכר תמרים, רבינו תם פוסק שאין צריך לברך עליהן בסעודה שפת פוטרתו. מדמסיק בפ' כיצד מברכין דברים הבאים בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דהפת פוטרתו אי הכי יין נמי נפטריה פת יין גורם ברכה לעצמו. הרי אפי' יין היה פוטר אם לא שגורם ברכה לעצמו, וכן הורה רבי' יב"ק משפירא. אך רבי יב"ק אבי הצריך לברך מדאמר בשילהי כיצד מברכין השותה מים לצמאו מברך שהכל. ואמרינן בגמרא לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא ולא אמר השותה מים בסעודתו משמע שיש לו לברך. וכן פי' רבינו יב"א יין נמי נפטריה פת בתוך המזון דהא לשרות האכילה בא יין גרים ברכה לעצמו ולא פטר. אבל שאר משקין לא פריך נפטריה פת דלא אתו ללפת את הפת ומדקאמר יין פוטר כל מיני משקה הא ליכא יין מברך אשאר משקין ולא פטר אלא היכא דחנקתיה אומצא. ירושלמי יין עסקיו מרובין ממנו לקידוש ממנו להבדלה ממנו לחופה. מי ששותה יין בסעודה ובירך ואחר מזונו חפץ לשתות יין צריך לברך, דאמרי' בפ' ע"פ ברכת המזון הוי הפסק. רבי' שלמה וכן רבנא עמרם גאון פסק על כל פעם ששותה מים בסעודה צריך לברך שהכל דהוי נמלך. ודמי לדבי רב אשי דכל אימת דמשמשי תפלייהו הוו מברכי. ור' יב"ק ממגנצא הורה לנו לברך רק פעם אחת שדעת האדם לשתות כשיצמא, והוא היה מברך פרי הגפן על היין וכששותה שכר או מים אחר כך היה מברך שהכל והיה מפרש יין פוטר מברכה אחרונה כל מיני משקה, ולא בראשונה. מי שהולך למשתה ונתנו לו לשתות ובירך ואינו יודע אם יתנו לו יותר צריך לברך על כל פעם ופעם דהוי נמלך, כדמשמע בפ' ע"פ. בפרק כיצד מברכין בירך על היין שלפני המזון פטר היין של אחר המזון בשבתות ובימים טובים ובשעת הקזה שקובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס. בפ' כיצד מברכין אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה לאכול בהן פתו כגון תבשילי בשר ודגים אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. פר"ח וכן ענבים ותאנים ורמונים שאוכלין בהן פת ובאין ללפת הפת פוטרתן. וכן דייסא. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון מיני מתיקה שיש בהן מיני דגן או חביצא בדובשא שאינו בא ללפת את הפת טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם שנכללות בברכת המזון. דברים הבאים לאחר הסעודה כגון אבטיחים ופירות וענבים וכיוצא בהן שכבר סלקו את הפת ואינם באים ללפת הפת ולא נטלו מים אחרונים טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. פת פוטרת פרפראות לפניהם ולאחריהם. פרפראות אינן פוטרות את הפת. פסק רבינו שלמה אוכל תאנים ורמונים ותמרים אין הפת פוטרתן ומברך לפניהם ולאחריהם. אבל מיני מתיקה שיש בהן דגן מברך לפניהם בורא מיני מזונות ואינו מברך לאחריהם שברכת המזון כוללתן. העיקר פוטר את הטפילה. אגוזים בדבש דבש עיקר ומברך שהכל. בשר ודגים ותבשיל אע"פ שלא היו לפניו בשעה שבירך המוציא אין צריך לברך עליהם דדעתו להביא לפתן ופת פוטרתו. דייסא וטרגין וטיסני שאוכלין לשביעה והביאו לאחר המוציא ואינן ליפתן מברך עליהן בורא מיני מזונות ולא לאחריהם. ואם באו קודם המוציא פת פוטרתן. פת חיטין פת שעורין פת כוסמין פת שיפון פת שיבולת שועל מברך על הפת חיטין ופוטר כולן.
הלכות סעודה. בפ' כיצד מברכין הסיבו והביאו לפניהם מים כל אחד נוטל ידיו תכף לנטילה ברכת המוציא הסיבו אחד מברך לכולן המוציא אם אמרו ניזל וניכול בדוכתא פלוני ופלוני. ואם לא קבעו מקום להסב כל אחד מברך לעצמו. ואם כיון המברך להוציאם והם כיונו לצאת יצאו. (מ.) אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפני כל אחד ואחד ואם הלחם טוב או מתובל אין צריך להמתין. (לח.) על הפת מברך המוציא לחם מן הארץ. ובעת שחפץ לברך המוציא אוחז הלחם בשתי ידיו בי' אצבעות. בירושלמי פ"א דחלה ובמדרש ויכולו כנגד י' מצות שמקיים לא תחרוש בשור ובחמור. לא תזרע כלאים. לקט שכחה ופיאה. לא תחסום שור. תרומה מעשר ראשון. מעשר שני. חלה. ירושלמי כיצד מברכין תני אין מברכין על הפת אלא כשהוא פורס. אמר ר' חייא הדא אמרת הדין דנסיב עיגולא ומברך עלוי והוא דלא אתי בידיה צריך למיברך עלוי זמן תניינות. בפ' הרואה י' מלאכות מן החרישה עד האפייה. וי' תיבות בברכת המוציא. וכן בפסוק בתהלים להוציא לחם מן הארץ. בסנהדרין בפ' חלק (דף קב) היכא דשרי בישולא מקום שמתחיל לאפות שם בוצע ואין לברך המוציא קודם שיתפוש הלחם, כמו במנחות (דף לה) גבי תפילין משעת הנחתן. צריך שתכלה הברכה על הפת כשהיא שלימה ואחר כך בוצע. פת צנומה פתיתין בקערה מברך עליו נוטל ואוכל. בפ' שלשה שאכלו (דף מז) אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. ירושלמי שיעור בציעה אית דאמר כזית ואית דאמר פחות מכזית, ומייתי מדתנן היה עומד ומקריב מנחות וכו', ותניא ליקט מכולן כזית וכו', אם מצה הוא יצא בהן ידי חובתו בפסח. ירושלמי בפ' שלשה שאכלו תניא כל האומרים עליו שלשה ברכות אומר לפניו המוציא לחם, התיבון הרי פחות מכזית אין אומר עליו ג' ברכות מעתה לא יאמרו עליו המוציא, ומשני משאר מינין נצרכו.
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק. שנים מזמנין כרבי יוחנן. (מה:) ג' שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו והוא עונה ברוך שאכלנו משלו והולך לו והם משלימין אבל לא בי' מפני כבוד השם עד שישב. שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק אכילתו לשנים ומברכין ואחר כך יגמור סעודתו ומברך. שנים אין מפסיקים לאחד. שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד ובירך לעצמו לאחר שיאכלו השנים כל צורכם מזמנין עליו, אבל הוא אין מזמן עליהם כדאמר רבה תוספאה. שלשה שאכלו כאחד ידי ברכה יצאו ידי זימון לא יצאו. ואין זימון למפרע שאחרי כן יאמר נברך. בא אחד ומצאן מברכין אם שמע שאמרו נברך שאכלנו משלו או נברך אלהינו עונה ברוך ומבורך לעולם ועד כרב זביד, ואם כבר אמרו ברוך עונה אמן כרב פפא.
כזית מזמנין עד כמה מזמנין אמר רבי חייא בר' יהודה משמיה דרב שתה יין ואכל בשר ככותבת אחת מצטרפת ליה. ולהוציא רבים עד שיאכל כזית דגן.
<h2>דף מה:</h2>
מוציא אחרים במס' ר"ה בפ' ראוהו ב"ד כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת לחם וברכת היין. ירושלמי בפרק ג' דברכות ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך. קידוש ואכילת מצה אע"פ שיצא מוציא לפי שהוא חובה. ברכת המזון שני סופרים שאוכלים כל אחד מברך לעצמו, סופר ובור סופר מברך ובור יוצא. אבל כל הברכות אחד מברך ואחד שומע, דשומע כעונה במס' סוטה כמו בהלל ומגילה ותקיעה. ובשילהי מסכ' ר"ה גבי שליח ציבור כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. בירך על היין בתוך המזון לא פטר של אחר המזון. לאחר אכילה יש לדבר דברי תורה כדתנן בפירקי דאבות בפרק ר' עקביא בן מהללאל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משולחנו של הקב"ה, ובפ' א' דתענית גבי רב נחמן ור' יצחק בתר דסעוד דרשו. וזהו בשילהי ברכות כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בה כאילו נהנה מזיו השכינה. ובתנא דבי אליהו רבתי יבכה אדם עם תלמיד חכם ולא ישמח עם עם הארץ.
<h2>דף מז.</h2>
דרך ארץ בסעודה לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד ולא ידבר בסעודה ולא יקנח הקערה ולא ילקק אצבעותיו וידע אצל מי מיסב ולא יהא מיסב כלפי מי שגדול הימנו. בא לאכול צנון ובצלי' אוכל ממקום העלין. ולא יאכל דבר ויתלוש בין שיניו ויחזיר בקערה ועל השולחן. בא לשתות ברבים הופך פניו לצד אחד ושותה, ודכוותי' במסכת ביצה בפ' אין צדין. בתוספתא לא יאכל אדם מן הפרוסה ויחזירנה בקערה מן סכנת נפשות. א"ר אלעזר כל מי שאינו משייר פת על השלחן אינו רואה סימן ברכה לעולם. בדרך ארץ פ"ו לא יאחז אדם פרוסה כביצה בידו ואם אחז הרי זה רעבתן, ולא ילקט פירורין ומניח על השלחן, ולא יפרוס פרוסה ויחזירנה לקערה. בפרק שלשה שאכלו שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין. בעירובין (דף נב) [דף נג] משיירין פיאה בקערה. בפרק אחרון דקדושין בסופו האוכל בשוק הרי זה ככלב ופסול לעדות. בפרק כיצד מברכים (דף מב) [דף מ] אחר כל אכילתך אכול מלח אחר כל שתייתך שתה מים. במס' גיטין בפרק מי שאחזו אין לו לאכול יעמוד מיד. במס' בכורות בפ' אלו מומין אין שותין מים בפני רבים אבל משתינין מים בפני רבים. בכתובות בפרק אע"פ (דף סח) [דף סא] אין משהין בפני שמש בשר ויין או פירות שיש לו ריח. בפרק ערבי פסחים (דף קג) הבו למיברך אסור לכו למישתי אפילו בברכה בתחלה משום דצריך לברכת המזון קודם ואחר כך יברך ברכה כבתחילה, יש מפרשין מברך בורא פרי הגפן תחלה ואחר כך ברכת המזון.
טעימת בוצע. אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע תניא הבוצע הוא פושט ידיו תחילה בקערה ואם בא לחלוק כבוד לאביו או לרבו או למי שגדול ממנו רשות בידו. ואינו רשאי לבצוע עד שיכלה אמן וכו'. ירושלמי מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך כשהיו כולם זקוקים לככר אחד, שותין אפי' לא שתה המברך כשהיה כל אחד כוס בידו. וכן ההיא בפ' ע"פ (דף קז) [דף קו] ההוא סבא דגחין ושתי. לאחר שטעם הבוצע טוב שיחלק לכל אחד כדאמרינן טול כרוך טול כרוך. כשאוכלים אין מסיחין בסעודה כדאמר בפ"א דתענית שמא יקדים קנה לוושט.
<h2>דף נא.</h2>
כוס של ברכה י' דברים נאמרו בכוס של ברכה. טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ חי ומלא עיטוף ובסודר מקבלו בשתי ידיו ונותנו בימין. ומגביה מן השלחן טפח. ונותנין עיניו בה כדי שלא יסיח דעתו ממנו. ויש אומר משגרו במתנה לאנשי ביתו. בפסיקת' מתעטף ומברך שאם זרועו מגולה מכסה אותה ומברך שתהא עליו המצוה באימה. ונותנו לימין ואין השמאל מסייעו כל היין שבשלחן ככוס של זימון הוא. וקיימא לן האוכל כשהוא מהלך או עומד ואוכל צריך לישב כשהוא מברך. במס' ברכות בשילהי אלו דברים המברך עדיף מעונה אמן. דממהרים שכר למברך מן העונה אמן. בפרק הרואה מי שנותנין לו כוס של ברכה ואינו מברך מקצרין לו ימיו ושנותיו. בפרק כסוי הדם (דף פז) ברכת המזון ארבעים זהובים כי על כל ברכה י' זהובים.
<h2>דף נב.</h2>
ברכת המזון במס' סוטה בפרק אלו נאמרין אמר רבי יהושע בן לוי אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין. בפ' שלשה שאכלו אין מסיחין על כוס של ברכה אלא מברך מיד. בפרק ע"פ ברכת המזון טעונה כוס. ובברכות בפרק אלו דברים קיימא לן המברך צריך שיטעום או אחד מן המסובין בשלהי בכל מערבין ובערבי פסחים (דף ק"ה) כוס של ברכה צריכה שיעור רביעית הוא ביצה ומחצה. ובפרק שלשה מינין בנזיר עשר רביעיות הן. וטעמו פגמו.
<h2>דף נג:</h2>
מים אחרונים תכף לנטילת ידים ברכת המזון. ג' תכיפות הן. בפ' כל הבשר (ק"ה.) מים אחרונים חובה ובשילהי פרק א' דעירובין אפי' במחנה חייבין מים אחרונים. ופרק א' דסוטה (דף ד) אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה בפרק כל הבשר אחרונים אין נוטלין אלא בכלי. הנוטל ידיו באחרונה תחילה הוא מזומן לברכת המזון. בשילהי אלו דברים בברכות דריש מפסוק.
ביומא בפ' אמר להם הממונה (דף ל) הלכה בסעודה יוצא אדם להשתין מים נוטל ידו אחת לפי ששפשף הניצוצות שעל גבי רגליו שלא יראה ככרות שפכה. דיבר והפליג נוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח על האורחים שידעו שנטל ולא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דידיע דאנינא דעתיה. בשבת בפ' המוציא יין הנכנס לסעודת קבע נפנה ונכנס במקומו. משום דאמרינן בפ' כירה הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו.
